לחץ, כעס ופער בין ביטחון לדיוק

לחץ, כעס, מבוכה או קושי לשמור קשר עין יכולים לנבוע מסיבות שונות. אין להשתמש בהם כמבחן יחיד לאמת. סעיף 53 לפקודת הראיות מתייחס להערכת העדות בהקשר רחב; העבודה המקצועית צריכה לחבר התרשמות לתוכן ולראיות.

כשהעד נסער, שאלה קצרה ותנאים ברורים עשויים לשפר את הדיוק. אם יש קושי בשפה, בשמיעה או בהבנת מושג, יש לטפל בו. תשובה שניתנה בלי הבנה אינה הישג ראייתי ראוי.

עד יכול לכעוס ובכל זאת לאשר עובדה חשובה; עד רגוע יכול למסור תשובה לא מבוססת. החוקר רושם את התוכן לפני שהוא מסווג את ההתנהגות.

אם הכעס מונע מענה, פונים לבית המשפט להכוונה. אין לנסות לעורר תגובה חריפה רק כדי לטעון אחר כך שאופיו של העד הוכח. פעולה כזאת עלולה להסיט את הדיון ולפגוע בהוגנות.

עורך הדין צריך לתכנן גם את תגובתו: מתי לעצור, מתי לבקש לקרוא שוב ומתי לעבור לנושא הבא. תשובה מזיקה אינה מחייבת ויכוח מיידי.

לאחר הדיון יש להפריד בדוח בין עובדות שנמסרו לבין התרשמות. רק כך אפשר להעריך את התוצאה בלי שהאווירה באולם תחליף את חומר הראיות.

בתרחיש בדוי העד מאשר כמה שאלות מהירות, ואז מתברר שלא הבחין במעבר בין שתי עסקאות. יש להבהיר לאיזו עסקה התייחס ולתקן את הרישום ככל שנדרש. ניצול הבלבול עשוי לייצר רגע מרשים אך לא ממצא אמין.

אם העד כועס, מפרידים בין תוכן התשובה לבין צורתה. אם נדרשת הפסקה או התאמה, מבקשים מבית המשפט הוראה. אין להבטיח לעד הקלה בתמורה לאישור גרסה, ואין לפרש כל בקשת הבהרה כהתחמקות.

כשהעד מבקש לקרוא שוב, מבררים אם מדובר במסמך חדש, במעבר בין עסקאות או במונח שלא הובן. הזמן הדרוש להבנה אינו בהכרח התחמקות. אם נשמרת מחלוקת על ניהול החקירה, מציגים אותה לבית המשפט באופן ממוקד ומכבדים את ההחלטה.

הכנה עצמית כוללת גם תגובה לתשובה מזיקה: עצירה, רישום, בדיקת המקור ובחירת המשך. הוויכוח המיידי עלול להסתיר תשובה מסויגת שניתן היה לברר. אין חובה לפתור כל קושי באותו רגע, אבל יש חובה לזהות אותו ולא למחוק אותו מן ההערכה.