זיהוי התחמקות בלי השפלה או לחץ פסול

במקום לכתוב העד התחמק, מתעדים את השאלה ואת התשובה. אם נשאל על מועד והסביר מדיניות, מציינים את הפער. כאשר הדוגמאות חוזרות ונוגעות לנקודות מהותיות, ניתן לבקש להסיק מהן מסקנה במסגרת המכלול.

יש לבדוק אם השאלה עצמה הייתה ברורה והוגנת. חזרה על שאלה עמומה לא מוכיחה התחמקות. לעיתים הפתרון הוא לשאול על פעולה אחת או להציג מסמך מזוהה.

הכינוי שקרן או הצגת לעג אינם מוסיפים ראיה. אפשר להראות סתירה חריפה בטון ענייני, תוך מתן הזדמנות להסבר. בית המשפט צריך להבין את הפגם בלי להזדהות עם כעס החוקר.

יש להימנע מחשיפת פרטים אישיים שאין להם קשר ממשי. טענה שהכול רלוונטי למהימנות אינה מצדיקה חקירה ללא גבול. יש לבחון את הדין ואת מידתיות השאלה.

לאחר בירור חוזר והכרעה בניהול החקירה, עוברים הלאה אם אין תועלת נוספת. הזמן שנחסך יכול לשמש למסמך שמוכיח את העובדה באופן עצמאי.

בסיכומים מציגים כיצד אי־המענה משתלב בחסר הראייתי. אין להניח שהתחמקות לבדה מוכיחה כל רכיב שנותר חסר בתביעה.

בתרחיש בדוי העד אומר שאינו יכול להשיב אם החברה ידעה. כשנשאל מה ידע הוא עצמו ביום מסוים, מתקבלת תשובה. אין זה בהכרח שינוי גרסה; השאלה הראשונה ביקשה לייחס ידיעה לארגון כולו. החקירה המדויקת מזהה את האדם, הזמן והמקור.

אם גם לאחר צמצום העד עובר לנושא אחר, ניתן להצביע בפני בית המשפט בקצרה על השאלה שנותרה ללא מענה. לא נכון לייחס אוטומטית תשובה שלילית לשתיקה או לחריגה מן הנושא. המשמעות נבחנת בהקשר ההליך והראיות.

כלל 38 לכללי האתיקה דורש יסוד סביר לשאלת מהימנות הפוגעת באופי העד, לצד התנאים שבכלל. לכן טענת התחמקות אינה רישיון להטיח חשדות אישיים. יש להישאר עם הפרט הרלוונטי ולתעד מה התברר ומה עדיין לא ידוע.

לצורך הסיכומים מכינים טבלה קצרה: שאלה, תשובה, ההבהרה שניתנה והנתון שנותר ללא מענה. אם העד השיב לבסוף שאינו זוכר, אין לתאר את הרצף כאילו הודה בזיוף או באי־ביצוע. אי־מענה, חוסר ידיעה והכחשה הם ממצאים שונים.

המשמעות של תשובה חסרה תלויה גם במי שצריך להוכיח את הטענה וביתר הראיות. אם מסמך אחר מוכיח את המועד, אולי אין צורך להכריע באמינות העד בכל נושא. אם חסרה ראיה לעובדה חשובה, עצם הכינוי ״מתחמק״ אינו משלים אותה. צריך להסביר מה ניתן ללמוד ומה נשאר לא מוכח.