הטיות תפיסה, הטיית אישור וביטחון־יתר

לאחר בניית תזה קל לזהות כל פרט כתומך בה ולהמעיט בערך המידע הסותר. כלי עבודה פשוט הוא להכין שתי רשימות: ראיות תומכות וראיות מחלישות. לכל פריט מחליש נדרש בירור ענייני, לא הסבר אוטומטי.

כאשר עד זוכר בדיוק פרט מועיל ליריב, השאלה אינה כיצד להוכיח שהוא משקר אלא מה מקור הזיכרון ואם יש תמיכה. גישה זו מונעת שאלות המבוססות על הנחה שאינה נבדקת.

עד עשוי להיות בטוח מאוד במסקנה שהסיק משגרה. אפשר לברר אם הוא זוכר את הפעולה המסוימת או מתאר את מה שנהג לעשות בדרך כלל. ביטחון בטון אינו משיב על השאלה הזאת.

לדוגמה, נציג אומר שאין אפשרות שמסמך לא נשלח כי המערכת שולחת תמיד. בודקים רישום שליחה, תקלות ידועות ותהליך העבודה. אין להניח שהמערכת אמינה או כושלת מראש.

קוראים את תוכנית החקירה כאילו מייצגים את הצד שכנגד, ומנסחים לכל נושא תשובה סבירה שאינה הודאה. אם התוכנית קורסת מול תשובה כזאת, צריך לחזק את הבסיס.

אין צורך לרדוף אחר כל הסבר אפשרי. בוחרים את אלה הנתמכים בחומר וממקדים בשאלה המבחינה ביניהם. כך מצמצמים גם ביטחון־יתר וגם חקירה מיותרת.

בתרחיש בדוי, שלוש תכתובות מראות איחורים ורביעית מראה שהלקוח שינה את המפרט. הצגת האיחורים בלי בדיקת השינוי יוצרת תמונה חלקית. יש לברר אם השינוי השפיע על המועד, אם הוסכם עליו ואם ההשפעה מוגבלת לחלק מן העבודה.

בישיבת צוות אפשר להקצות קריאה ביקורתית שבה עמית מציג את התיק מן הצד האחר. המטרה אינה לזכות בוויכוח פנימי, אלא לזהות היכן נדרשת ראיה או היכן צריך לצמצם טענה. גם ההסבר המתחרה חייב להיות קשור לחומר, ולא סיפור דמיוני שנועד להכשיל כל אפשרות.

אפשר לקבוע לצוות מבחן הפרכה פשוט: איזה מסמך, אם יימצא, יחייב שינוי בתזה? התשובה מכוונת את החיפוש ומפחיתה את הסיכון לאסוף רק ראיות נוחות. אין צורך להמציא הסברים רחוקים; הביקורת צריכה להיות קשורה לחומר ולגרסה הממשית של היריב.

לקראת הדיון בודקים את אותו סיכון גם בניסוח השאלות. שאלה המניחה שההרשאה מוכיחה מי ביצע משיכה מחברת אפשרות לפעולה. יש להשלים את החוליה באמצעות רישום פעולה, זיהוי או ראיה מתאימה אחרת, ולא באמצעות ביטחונו של הלקוח.