חקירת עד ראייה

בחקירת עד ראייה מתחילים באפשרות לראות ולשמוע: מיקום, מרחק, משך, תאורה והפרעות. אין להסתפק במשפט ראיתי במו עיניי. עד עשוי להיות כן לחלוטין ולראות רק חלק מהאירוע. ההבחנה בין עצם הנוכחות לבין היכולת לקלוט פרט מסוים היא לב החקירה.

בתרחיש של מסירת מפתח, אדם יכול לראות מעטפה עוברת בין אנשים בלי לדעת מה היה בתוכה. השאלות יבררו אם ראה מפתח, שמע את השיחה או הסיק על התוכן מאירוע מאוחר. אין לייחס לעד שקר כאשר הבעיה היא גבול התפיסה.

בודקים מתי סיפר העד לראשונה, למי ומה נרשם. לאחר מכן בודקים אם שוחח עם אחרים, קרא תכתובות או צפה בתמונות. מידע מאוחר עשוי להשפיע על האופן שבו האירוע מתואר, אך עצם החשיפה אינה מוכיחה שהזיכרון שגוי.

השוואה בין גרסאות צריכה להתחשב בשאלה שנשאלה בכל פעם. גרסה קצרה במשטרה או בשיחה עסקית אינה בהכרח סותרת גרסה מפורטת בתצהיר. מחפשים שינוי מהותי בפרט שהעד טוען שקלט בעצמו.

התוצאה יכולה להיות שהעד ראה את תחילת האירוע אך לא את סופו, או זיהה אדם בלי לשמוע את תוכן דבריו. גבול כזה עשוי להיות חשוב בלי לשלול את כל העדות.

לאחר העדות משווים אותה לראיות חיצוניות: מיקום מצלמה, זמני כניסה או מסמך שנערך בזמן אמת. כל השוואה צריכה להיעשות בזהירות לגבי דיוק המועדים ומקור הרישום.

כשמבררים ראייה של אירוע, מתחילים בתיאור המיקום והפעולות שהעד מוסר ולא מציעים מיד את הפרט שחסר. שאלה אם ראה מעטפה אדומה עלולה להכניס לשיחה צבע שלא נזכר קודם. עדיף לברר תחילה מה ראה, ובהמשך לבדוק את הפרט המסוים מול מקור שיש לו בסיס.

בדוגמה בדויה, אדם עמד מעבר לכביש וראה שני אנשים ליד רכב. יש לברר חסימות, כיוון מבט ומשך התצפית. מדידת מרחק או תמונה יכולה לעזור רק אם היא משקפת את התנאים הרלוונטיים; צילום בשעה אחרת, אחרי שינוי במקום, אינו שחזור מלא.

אם העד מסתמך על כך שהוא מכיר את האדם שנים, בודקים אם הזיהוי נשען על פנים, קול, לבוש או ציפייה לראותו. אין להניח שהיכרות שוללת טעות, ואין לקבוע טעות רק משום שהתצפית הייתה קצרה. אלה נתונים להערכה לצד יתר הראיות.

התרשים צריך לענות לשאלה מוגדרת. אם מבקשים לבדוק אם ניתן היה לראות יד נוגעת בדלת, מציינים את נקודת העמידה, כיוון המבט והחסימה הרלוונטית. צילום של חזית הבניין אינו מוכיח כשלעצמו מה נראה מנקודה מסוימת בזמן האירוע. גם כשהעד מסמן מיקום, מבררים אם זו הערכה או זיכרון של נקודת עמידה מדויקת.

הטיעון המסכם יכול לקבל חלק מן העדות ולהגביל חלק אחר: נצפה מפגש, אך לא נשמעה השיחה; נראתה מעטפה, אך תכולתה אינה ידועה. הבחנה כזו אינה פשרה רטורית. היא מאפשרת להשתמש במה שנתמך בעדות בלי לבנות עליה רכיב שהיא אינה יכולה לשאת.