עבודה עם סתירות פנימיות

יש להשוות אמירות הנוגעות לאותה עובדה, באותה רמת פירוט ובאותו הקשר. אמירה שנאמרה לפני קבלת מסמך עשויה להשתנות בעקבות מידע חדש. הערכת זמן אינה זהה לרישום מדויק. לפני עימות בודקים אם ההבדל יכול להיות מוסבר בשפה, בתרגום או בשאלה שהוצגה.

טבלת סתירות כוללת את האמירה הראשונה, השנייה, המקור של כל אחת והמשמעות האפשרית. לצד אלה מוסיפים עמודת הסבר חלופי. העמודה מונעת מהחוקר להתאהב בסתירה שאינה משנה דבר ומסייעת להתכונן לתשובת העד.

כדי להעמיד סתירה יש לזהות שתי אמירות שאינן יכולות לדור יחד באותו הקשר. הבדל בין לא ראיתי תשלום לבין לא היה תשלום אינו רק ניסוח: האמירה הראשונה עוסקת בידיעת העד, והשנייה בקיום אירוע. לעומת זאת, ההבדל בין בערך בשמונה לבין מעט אחרי שמונה אינו בהכרח סתירה משמעותית.

בתרחיש בדוי, בתצהיר נכתב שהמנהל נכח בכל הפגישה, ובעדות הוא מספר שיצא לפני סיומה. תחילה מבררים מה הייתה כוונת הביטוי כל הפגישה ומה נאמר בזמן היעדרותו. ייתכן שהפער חשוב דווקא להוכחת הסכמה שניתנה בסוף, ולא למהימנותו של המנהל בכל עניין אחר.

העד כתב שמעולם לא ביקר בנכס, אך בתכתובת תיאר מדידה שביצע בו. מתברר שהמכתב התייחס לתקופה שלאחר השיפוץ. ייתכן שאין סתירה לגבי אותה תקופה, אך עדיין יש לברר מה ידע לפני השיפוץ.

תחילה מקבעים את הגרסה הנוכחית בצורה מדויקת. לאחר מכן מציגים את המקור הקודם, מוודאים שהעד מזהה אותו ומפנים למקום הרלוונטי. לבסוף מבקשים הסבר לפער. אין להסתפק בהקראת משפט שהוצא מהקשרו או באמירה כללית שכבר אמרת אחרת.

לדוגמה, עד אומר שלא ידע על התקלה עד יוני, אך בדוא״ל מאפריל נכתב שקיבל פנייה. בודקים אם ידע על אותה תקלה, אם הפנייה הגיעה אליו ואם ראה אותה. עצם הופעת שמו ברשימת תפוצה אינה מוכיחה לבדה שקרא והבין.

אם העד מסביר שמדובר בתקלה אחרת, בודקים את זהות המכשיר, התיאור והמיקום. אם ההסבר נתמך, מצמצמים את הטענה. אם אינו מתיישב עם הפרטים, מציגים את הפער הנותר. בית המשפט זקוק לניתוח הזה יותר מאשר לחזרה על המילה סתירה.

לאחר הצגת שני המקורות נותנים אפשרות להסבר ומבררים אותו. אם ההסבר הוא טעות בתאריך, בודקים אם קיימת ראיה אובייקטיבית המתקנת או שוללת אותה. אין צורך לחזור על הכינוי סתירה שוב ושוב; התוכן עצמו צריך להראות את הפער.

אם ההסבר מפנה למידע שהתקבל במועד מאוחר, בודקים מתי התקבל ומה בדיוק הוסיף. גרסה מאוחרת יכולה להיות תיקון אמיתי, ניסיון התאמה או דבר אחר; עצם שינוי הגרסה אינו מכריע בין האפשרויות. מחפשים מקור חיצוני שמאפשר לבדוק.

בסיכומים מציגים מדוע הפער נוגע לעניין מהותי. טעות צדדית אינה בהכרח שוללת עדות שלמה. יש לבדוק אם הבעיה מקומית, אם קיימת תמיכה חיצונית ואם ניתן להפריד בין חלקי העדות.

בסיכום הפנימי מתעדים גם את ההסבר, את הראיה שבחנה אותו ואת הקשר לשאלה שבמחלוקת. פער שלא הובהר יכול להחליש מסקנה מסוימת בלי להוכיח שקר מכוון. דירוג הפערים לפי חשיבותם לתוצאה מסייע להימנע מחקירה ארוכה על פרטים שוליים.

בסיכומים מצטטים גם את הסייג הרלוונטי. אפשר לבקש להעדיף מסמך מזמן אמת על זיכרון מאוחר בלי לטעון שהעד שיקר בכל דבריו. דיוק בהיקף הטענה מאפשר להפריד בין חלקי העדות ולהתאים את המסקנה לראיות.