חקירות בלשון הרע ובפרטיות

בתביעת לשון הרע מתחילים בנוסח, בהקשר, בזהות המפרסם ובקהל. צילום חלקי עשוי להשמיט כותרת, תגובה או תיקון. יש לשמור את התוכן המלא ככל שניתן ולברר מתי פורסם ומי נחשף אליו.

החקירה צריכה להתאים להגנות ולטענות שהועלו. הגנת אמת בפרסום אינה מתמצה בבדיקת אמיתות בלבד; סעיף 14 לחוק כולל גם עניין ציבורי. אין להחליף את התנאים בתחושה שהפרסום היה מוצדק.

כשנטענת הגנת תום לב, בודקים את התנאים המתאימים בחוק ואת מה שעשה המפרסם: מה ידע, מי מסר לו את המידע ואילו בדיקות ערך. טעות אינה שוללת תמיד את ההגנה, ואמונה אישית אינה מספיקה תמיד כדי לקבל אותה.

שאלות על מקור מידע צריכות להתחשב בדינים ובחסיונות רלוונטיים. אם קיימת מחלוקת, מבקשים הכרעה ולא מפעילים לחץ פסול על העד לחשוף מידע מוגן.

בתביעת פרטיות יש לזהות את המעשה הנטען ואת החלופה המשפטית המתאימה. במקביל עשויה להתעורר שאלה לגבי ראיה שהושגה בפגיעה בפרטיות, לרבות סעיף 32 והחריגים שבו.

אין לערבב את שתי השאלות. חומר יכול להיות רלוונטי ועדיין לעורר בעיית שימוש, ותביעה יכולה להיות מוצדקת בחלקה בלי שכל דרך איסוף תהיה מותרת.

בתרחיש בדוי אדם מצטט חלק מדו״ח ומוסיף האשמה אישית. החקירה צריכה לבדוק את הדו״ח המלא, את מה שידע בזמן הפרסום ואת הבסיס לתוספת. לא די להראות שהדו״ח קיים כדי להוכיח אמת של כל מה שנכתב סביבו.

בתביעת פרטיות בונים לצד מפת הפרסום גם מפת איסוף ושימוש: מאין הגיע המידע, מה הייתה ההרשאה, למי הועבר ולאיזו מטרה. הסכמה לקבלת מידע לצורך פעולה אחת אינה בהכרח הסכמה לכל שימוש עתידי. תחולת ההגנות והחריגים מחייבת בדיקה נפרדת.

לכל הגנה מכינים את שאלותיה: מה אמת התוכן שנדרש להוכיח, מהו העניין הציבורי הנטען ומהן הנסיבות הרלוונטיות לתום הלב. סעיף 15 אינו מוחלף בהצהרה שהמפרסם האמין לדבריו. ההגנה נבחנת במסגרת החלופה והתנאים החלים.

אם הראיה עצמה הושגה בפגיעה בפרטיות, בוחנים בנפרד את סעיף 32 ואת החריגים הרלוונטיים. חשיבות התוכן אינה פותרת את שאלת השימוש בו. גם במהלך ההליך נמנעים מהרחבה לא נחוצה של חשיפת המידע הפוגעני.